קרוסלה - 1998

קרוסלה - זיוה ילין

הקרוסלה של זיוה ילין מתמזגת עם דימוי מעגלי נוסף – המערבולת. ילין מחברת מסלול צנטריפוגלי של מערבולת-מים עם מהירות סיבוביה של הקרוסלה, וכשהדינמיקה הסיבובית הזו בידיה, היא מריצה בה את דיוקנה – קטוע, שבור, מכוסה בשיער, שקוע במים, פעור-פה לנשימת אוויר, עצום עיניים, פקוח עיניים... שברי דיוקן עצמי, בשעת שחייה (טביעה?) – מטאפורה של הישרדות בתאוצה מהירה. מנוע חשמלי מניע את קטעי הדיוקן במבנים של כנפיים מוצלבות. כל כיוון יכול להתאים: סיבוב מקביל לקרקע, או סיבוב מאונך לקרקע, כמו כנפיים של פרופלור. העיניים, הפה, הנחיריים, השיער, מסתובבים, עד לסחרחורת, עד לבחילה...

למרות השימוש במרכיב טכנולוגי בעבודה, הרישומים עצמם – רישומי הדיוקן העצמי של זיוה ילין, עשויים בפחם, וקשורים למסורת ציורית קלאסית. הקווים חזקים, כמעט בוטים, הבחירה בשחור-לבן היא חד משמעית: אין שום גלישה לצבע, או, לחילופין, לסלסול של הקו, ריכוכו או חינחונו. הרישום מתעקש להיות ברור ולא מעורפל, חזק ולא חינני, כבד ולא קל. העובדה שמה שמסתובב שם כל הזמן הוא דיוקן עצמי נמחקת על-ידי מהירות הסיבוב, והדיוקן הפרטי מתערבב עם דיוקנאות נוספים והופך להיות מטאפורה כללית, אנונימית, ונעדרת אגו. הדיוקן הפרטי-הכללי הזה משתלט על הכל. הוא מטפס גם על הקירות, זורם על העמודים וממלא את כל החלל כמו הצפה של מים. תחושת ההצפה היא חזקה כאן בגלל הנוכחות (המצוירת) של המים ותנועות השחייה, ובגלל המפלס הנמוך של הפורטרט – מילס מימי ואופקי. מפלס של הצפה תת-הכרתית – הלא-מודע הפרוידיאני בלבושו המימי.

השימוש במנוע החשמלי הוא שימוש נאיבי מבחינה טכנולוגית: אפקט מוכר, ולא מתוחכם במיוחד. הוא משמעותי דווקא בגלל המכניות השקופה שלו המתפקדת כמו מקרנת-קולנוע ישנה, מקולקלת מעט, המקרינה שברי-תמונות. ילין מנסה להריץ כאן סרט, אך הוא נותר קטוע וקרוע, ומשבש את המיחבר הנכון. בסופו של דבר מתקבל פאזל נייד, מעין פרפטום-מובילה נצחי של מופעי-אנוש, הבאים ונעלמים במסלול אין-סופי.

טלי תמיר

אוצרת הגלריה

​